פירנצה: על פיאצה סנטיסימה אנונציאטה והחלון המסתורי

24 במרץ 2016|מאת: עמירם צברי

במרחק קצר מכיכר הדואומו הומת התיירים, שוכנת אחת מכיכרות הרנסאנס המרהיבות של פירנצה ויש האומרים של איטליה כולה, פיאצה סנטיסימה אנונציאטה. ארקדות מסוגננות מקיפות את הכיכר משלושת עבריה, כשמעבר לאכסדרה המרכזית נמצאת כנסיית “הבשורה הקדושה” Santissima Annunziata שנתנה לפיאצה את שמה.
על פי המסורת המקומית, הופיעה מרים הבתולה בחלומם של שבעה אבירים בשנת 1223, שנשבעו פה אחד לחיות חיי פרישות ולשרתה כל ימי חייהם. בשנת 1250 הקימו השבעה חברי המסדר הסרוויטי את הבזיליקה, שעל מקומה ניצבת כיום הכנסייה אותה שיפץ מיקלוצו במאה ה 15. את קירות הכנסייה מקשטות יצירות של אמנים ידועי שם כמו בנוונוטו צ’ליני וג’אמבולוניה (שגם טמונים בה), לצד פרסקאות מרהיבות של אנדריאה דל סארטו, פיורנטינו ויאקופו פונטורמו. אך את עיקר תהילתה קיבלה הכנסייה כמוקד הערצה ועלייה לרגל הודות לציור סצנת הבשורה של נזיר אלמוני מן המאה ה-13. מסופר כי אותו נזיר ששמו ברתולומיי התקשה בציור דמותה של הבתולה ונרדם, וכאשר נעור משנתו גילה כי מלאכתו הושלמה בדרך נס ע”י מלאך משמיים.

 

 

ממזרח לכיכר נמצא הספאדלה דלי אינוצ’נטי, בית האסופים הקרוי על שמו של “טבח החפים מפשע” שגזר הורדוס בסיפור הידוע מן הברית החדשה. בית היתומים הראשון של אירופה נפתח ב 1445 ונתן מענה לנשים שלא רצו או יכלו לגדל את תינוקן. אותן אמהות אלמוניות נגשו לצידה השמאלי של האכסדרה, הניחו על האבן העגולה
(Ruota) את ילדן, ולאחר שצלצלו בפעמון הסתובבה האבן ב 180 מעלות והכניסה את הפעוט לבית האסופים.
אבן האינוצ’טי המשיכה לסוב במשך יותר מ- 400 שנה וחדלה בשנת 1875.

 

 

את בית האסופים תרמה גילדת המשי לרווחתם של תושבי פירנצה והטילה על אחד מחבריה, צורף בשם פיליפו ברונלסקי, את תכנון המבנה החדש. ברונלסקי אמנם כבר נודע כפסל מצויין באותה העת, אך נסיונו האדריכלי היה מצומצם למדי. על כל פנים, משך שנתיים ימים שהה ברונלסקי ברומא עם ידידו דונטלו, שם חקרו השניים שתי וערב את מבניה הקלאסיים.
הלוג’יה הארוכה והקשתות הרחבות שתכנן בפירנצה היו חידוש מרענן, דוגמא מוקדמת לאדריכלות הרנסאנס הקלאסית ששימשה מודל חיקוי לבאים אחריו. תוך שימוש נרחב בצורות טהורות שחזרו על עצמם כמו ריבוע ועיגול, יצר ברונלסקי מבנה סימטרי מושלם. הפרופורציות שבין האלמנטים האדריכליים היו מדוייקות, והשימוש באבן האפורה (Pietra Serena) על גבי הרקע הלבן הפך למאפיין האדריכלות הפלורנטינית.
כך אם כן החלה קריירה מופלאה של אחד מגדולי האדריכלים שיזכה לתהילת עולם עם כיפתו המפורסמת בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה.
בשנת 1448 שיבץ אנדריאה דלה רוביה בספנדרלים (המשולשים) שבין הקשתות, מדליוני טרה-קוטה מזוגגים עם תבליטי תינוקות עטופי חיתולים. עד שלהי המאה ה-19 שמר הבניין על יעודו המקורי ובשל חשיבותו ההסטורית והאמנותית הוחלט כי מכאן ראוי שישמש כמוזאון.
אגב, מחקרים העלו כי שורשיהם של פלורנטינים רבים ששם משפחתם הוא דל’אינוצ’נטי, נוצ’נטיני ואינוצ’נטי נעוצים למעשה בבניין הזה.

 

 

בין השנים 1517-1527 נבנתה בחזית המערבית של הכיכר אכסדרה חדשה ומקומרת, הלוג’יה די סרבי די מריה (Loggia dei Servi di Maria). כדי לשוות לכיכר מראה אחיד העתיק הארכיטקט אנטוניו דה סנגאלו את חזית בית האסופים של ברונלסקי, והחליף את תבליטי התינוקות באות אס (S) של המסדר הסרוויטי. בכך המשיך סנגאלו את מה שהחל ברונלסקי מאה שנים לפניו והפך את הכיכר הסימטרית לאחת הדוגמאות המובהקות של כיכר רנסאנס איטלקית. כיום משמשת הלוג’יה כבית מלון.

 

 

הדפוס שעיצב סנגאלו השפיע ככל הנראה על מיכלאנג’לו שכעבור מספר שנים תכנן באורח דומה למדי את פיאצה דל קמפידוליו שברומא. בשתי הככרות מבנה מרכזי ומשני צידיו מבנים עם אכסדראות ארוכות וזהות התוחמים את הכיכר בהרמוניה נפלאה. השפעה גם הייתה בכיוון ההפוך. במרכזה של פיאצת סנטיסימה אנונציאטה ניצב פסל פרש בדמותו של פרדיננדו ה- 1 הדוכס הגדול של טוסקנה. את הפסל הזמין פרדיננדו בצוותא עם פסל אביו קוזימו ה-1 דה מדיצ’י אותו הציב בפיאצה דה לה סיניוריה. שני פסלי הפרשים של פירנצה נוצרו בהשפעת פסלו של מרקוס אורליוס מכיכר קמפידוליו של רומא, והמשיכו את מסורת הפיסול הרומית הקלאסית.
את פסל הברונזה יצק ג’אמבולוניה מתותחי האויב העותומני שנפלו לידי הטוסקנים. ג’אמבולוניה אמנם לא זכה להשלים את יצירתו האחרונה אך חניכו פייטרו טאקה הניח אותה בכיכר ב 1608.

 

 

בנוסף לפסל הפרש, היה פייטרו טאקה אמון על עיצוב שתי מזרקות הברונזה המנייריסטיות של מפלצות הים שבכיכר בשנת 1629. המזרקות נועדו במקור לקשט את נמלה הגדול של הדוכסות בליבורנו, אך פרדיננדו מצא כי הן יפות מראה והחליט להשאירן בפירנצה.

 

 

פרדיננדו ה-1 דוכסה הגדול של טוסקנה שלט משנת 1587 ועד יום מותו ב 1609. פרדיננדו חי שנים רבות כחשמן בעיר רומא, שם רכש והרחיב את וילה מדיצ’י. בשנת 1587 עם מותו של אחיו פרנצ’סקו, (שלפי מספר עדויות הורעל על ידי פרדיננדו בעצמו) שב לפירנצה והפך לדוכס תחת אחיו. כבעל שררה פרדיננדו היה היפוכו הגמור של אחיו, הוא היה נדיב, נגיש ודאג בכנות לרווחת נתיניו.
אחד הבטויים שטבע פרדיננדו היה כי שלטונו אינו נאכף בכוח הזרוע אלא על ידי “כבוד בלבד” Maiestate Tantum. פרדיננדו חיבב את החקלאים וצמצם את נטל המס עליהם. הוא אפילו כינה את בני טוסקנה “הדבורים הפועלות”. את הביטוי Maiestate Tantum תוכלו לקרוא על גבי לוח הברונזה בצידו האחורי של בסיס הפסל ואת סמל הדבורים החרוצות תמצאו בנחיל הדבורים המקיף במעגלים את מלכתם.
דבורים הופיעו באיקונוגרפיה של ימי הביניים והרנסנס כסימבוליקה לסולידריות, חריצות ומסירות. יחד עם זאת, המסר על הלוח רמז על אידיאל השלטון האוטוקרטי של בית מדיצ’י כמפרנסם ומיטיבם של הדבורים הפועלות.
לפי האמונה הרווחת: כל מי שמצליח למנות את מספר הדבורים מבלי לגעת בהם או לסמנם, מובטח לו שמשאלותיו תתגשמנה.

 

 

המבנה הרביעי בדרומה של הכיכר הוא פלאצו בודיני גטאי (Budini Gattai) שנודע בעבר כפלאצו גריפוני. הארמון נבנה בשנת 1574 על ידי האדריכל ברתולומיאו אמנטי (Bartolomeo Ammannati), עבור אוגולינו גריפוני, מזכירו של קוזימו ה-I.
פלאצו גריפוני מספק דוגמה מצויינת לארכיטקטורת הארמון הפלורנטיני של הרנסנס ומספר חדרים בארמון אף זכו למעמד של מונומנט הסטורי. בשנת 1889 נרכש הארמון ע”י בעליה של חברת הבנייה קבליירה גטאיי וחתנו פרנצ’סקו בודיני, המצוי בידי המשפחה עד היום.

 

 

סיפור מעניין מתגולל מאחורי הארמון אודות רוח רפאים אשר מסתובבת בחלון הימני הקיצון שבקומה השנייה (החלון המסומן בחץ האדום בתמונה ממעל). תושבי פירנצה מכנים אותו “לה פינסטרה סמפרה אפרטה” כלומר “החלון הפתוח תמיד” ומאמינים בכל ליבם שאם יוגף, יוביל הדבר לתוצאות הרות אסון.
האגדה מספרת, כי לפני מאות שנים אחד מבני משפחת גריפוני שהתגורר בארמון התאהב בעלמה צעירה ועמד לשאתה לאשה. לא עבר אלא זמן קצר והבחור נקרא לצאת למלחמה, בעוד ארוסתו בקשה לעבור לארמון ולהמתין לשובו לצידם של הוריו. יום רדף יום ושנים רבות חלפו, והעלמה המשיכה לשבת ולרקום על הכסא שבחדרה, בעודה מביטה מבעד לחלון הימני שבקומה השנייה ומצפה לאהובה שיחזור.
למרבה הצער, הלוחם הצעיר מעולם לא שב משדה הקרב והנערה האומללה שלא הפסיקה לקוות, סרבה למוש מחדרה שם נותרה עד יומה האחרון. עם מותה, כשהגיעו אנשים לפנות את גופתה ולנקות את חדרה, בכל פעם שנעשה נסיון להגיף את החלון, דברים מוזרים החלו לקרות. חפצים רעדו והתנפצו, ספרים התעופפו מן המדפים ודלתות הבית החלו נטרקות מעצמן. רק כאשר נפתח התריס נרגעה הרוח ההרסנית והפרועה.
מאז מיותר לציין, איש לא העז לנסות ולהגיף את החלון…

 

 

קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בסימן האדום מדרום ולמעלה מצפון פיאצה סנטיסימה אנונציאטה