איחוד איטליה: הקפטן היהודי שפרץ את בירת האפיפיורים

29 באוקטובר 2020|מאת: עמירם צברי

כשהתותחים רועמים המוזות עובדות..

הסיפור מתחיל בתותח רועם ב-20 בספטמבר 1870 בפאתי העיר רומא ומסתיים במפגש מסקרן על כוס קפה בשכונת דניה הירושלמית. זהו מסע מרגש המגולל סיפור גבורה יהודי של בני משפחה אחת הנפרש על־פני מספר דורות ומשמש עדות ניצחת לתרומתם של יהודי איטליה למולדתם.
 

 

מן האמנסיפציה עד עליית הפאשיזם

חוקי הגזע הפאשיסטיים בשנת 1938 היכו בתדהמה רבה את יהודי איטליה ואזרחיה האחרים כאחד.
50 אלף יהודי חצי האי נדהמו מן השינוי הפתאומי בעמדתו של מוסוליני ותגובתם של שכניהם הלא יהודים (ביניהם פאשיסטיים רבים) לא הייתה שונה.
עם נפילת הפאשיזם, הודו רבים כי רדיפת היהודים הייתה טעות מצערת.
למעשה, מאז היוסדה בשנת 1861 ועד להכרזת “מסע הגזע” ב-1938 לא ידעה הממלכה האיטלקית המאוחדת על קיומה של בעיה יהודית כבעיית המונים.
האמנציפציה בה זכו היהודים החל מאמצע המאה ה-19 הצליחה במידה שאין דומה לה ותוך זמן קצר נטמעו היהודים באופן טבעי וספונטאני בתוך החברה האיטלקית על בסיס שוויון מלא בינם לבין שכניהם.
כאשר הגיע הרצל לביקור ברומא בינואר 1904 אמר לו המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, כי באיטליה אין מבדילים כלל בין יהודים לנוצרים: “ליהודים מותר למלא כל משרה וכל תפקיד ואכן זאת הם עושים, הצבא, השירות הציבור, הסגל הדיפלומטי, הכל פתוח לפניהם…בעינינו היהודים הם איטלקים לכל דבר”.
בשנת 1910 שימש לואיג’י לוצאטי כראש ממשלה ובין 1907-1913 כיהן ברומא עיר האפיפיורים ראש עיר יהודי.
יהודים רבים שימשו בתפקידי שרים וסנאטורים ונטלו חלק בתפקידי צבא בכירים במלה”ע ה-1 וקודם לכך במאבק על איחוד איטליה.
בשורות הבאות אגולל בפניכם את סיפורה המרתק של משפחת סגרי.

 

 

ג’אקומו סגרי (1894 – 1839 Giacomo Segre)

לפני שבועות מספר לאחר עשרות רבות של שנים, תוקן במידת מה העוול ההיסטורי שביצע המשטר הפאשיסטי ויהודי המגף קיבלו הכרה רשמית בתרומתם.
ב-20 בספטמבר 2020, בטקס מרגש של ימי קורונה, ניצבו עטויי מסיכות ראש עיריית רומא וירג’יניה ראג’י וחברי האיגוד הארטילרי הלאומי של איטליה לשם הנחת לוחית הנצחה לזכרו של סרן ג’אקומו סגרי.
הלוחית נחנכה ביום השנה לכיבוש רומא על ידי חיילי ממלכת איטליה המאוחדת, בוייה נומנטנה 133 בנקודה בה ניצבה סוללת התותחים שהייתה תחת פיקודו של סגרי.

 

 

ג’אקומו (יעקב) סגרי היה בן 31 בשעה שפיקד על הסוללה החמישית של גדוד התותחנים ה-9.
בבוקר ה-20 בספטמבר 1870, בשעה 5:20 סגרי נתן את הפקודה לפתוח בהפגזה על החומה העתיקה סמוך לשער פיה (Porta Pia). זמן קצר לאחר מכן, הצטרפו הסוללה השנייה והשמינית ומאות הפגזים שנורו מלוע תותחיהם פערו את הפרצה דרכה חדרו חיילי הח”יר ויחידות הברסליירי (Bersaglieri) לבירת האפיפיורים והעבירו את רומא לידי ממלכת איטליה המאוחדת.

 

 

הנידוי של פיוס התשיעי

כעשרה ימים קודם לכך, במאמץ אחרון למנוע שפיכות דמים, נשלח נציגו של המלך ויטוריו אמנואלה (השני) עם הצעה חשאית לאפיפיור פיוס התשיעי. המלך ביקש לאפשר את כניסתו השלווה של הצבא המלכותי לשערי רומא במסווה של הגנה על הכס הקדוש.
תגובתו הזועמת של פיוס לא אחרה להגיע:
“איני נביא ואינני בן נביא אך מכורח המציאות אומר לך לעולם לא תיכנס לרומא”…
פיוס אף איים בנידוי (אקסקומוניקציה) על מי שיעז להניח ידו על שעריה של רומא.
אלא שדבריו נפלו על אוזניים ערלות והגורל קבע אחרת.
רבים אינם יודעים, אך סגרי היה הראשון שפתח בהפגזה.
בהיותו יהודי, סגרי לא היה כפוף לנידוי האפיפיור ובדיוק מסיבה זאת הופקדה המשימה בידיו.
מסופר כי בשל חששם של חייליו מהפולסא די נורא של האפיפיור, נאלץ סגרי גם לטעון את הפגז ולירות בעצמו.
באופן אירוני, אותה הפגזה בה החל הסרן היהודי הניבה בסופו של דבר שחר פוליטי חדש עבור יהודי רומא.
שכן נפילת מדינת האפיפיור, תוביל לנפילת הגטו באופן סופי והשגת זכויות אזרח שנשללו מן היהודים במשך מאות שנים.

 

 

רומא בידינו

ב- 20 בספטמבר 1870, מוצב סגרי אם כן בווילה טורלוניה (Villa Torlonia) כשתחת פיקודו הישיר סוללה המונה 12 תותחים כבדים. סגרי זוכה במדליית כסף על הירי המדויק שביצעה הסוללה שתחת פיקודו.
אחד העדים להפגזה היה קצין צעיר כבן 24 בשם אדמונדו דה אמיצ’יס, שיכתוב לימים את ספרו “הלב”.
דה אמיצ’יס שהמתין עם יחידתו מאחור סיפר:
“איני זוכר מה הייתה השעה המדוייקת כשסיפרו לנו שנפערה פירצה גדולה סמוך לפורטה פיה.. הכל היה הרוס, מלבד תמונה של המדונה שנותרה ללא פגע..איטליה המאוחדת נולדה, גם הודות לתרומתו של היהודי הזה, שלא חשש מאיומי הנידוי של האפיפיור”.

 

 

סגרי עצמו כותב למחרת לחברתו:
“אנטה אהובתי! אתמול היה חם למדי. בניגוד לציפיות, חייליו של האפיפיור גילו התנגדות ובאש תותחים היה עלינו ליצור פרצה, דרכה נכנסו חיילי החי”ר והברסליירי..הסוללה שלי השתתפה בפעולה ועמדה בכבוד.
אחד מן החיילים נהרג, הסגן שלי נפצע אנושות ונפטר הבוקר, צעיר יפה תואר בן 24..
רומא כעת בידינו ומחר אלך לבקר בה..אני מרגיש טוב ואיני יכול לתאר לך עד כמה הייתי מאושר לקבל את מכתבך האחרון אחרי זמן רב! קראתי אותו שוב ושוב וטמנתי אותו במדים אותם לבשתי כשיצאתי לקרב..
כנראה היה זה הקמע ששמר עלי מאותו ענן כדורים ששרק סביב..”.

 

 

 

מעשה אבות סימן לבנים – רוברטו סגרי (1936 – 1872)

שנה לאחר כיבוש רומא, ג’אקומו סגרי נושא את אנטה לאשה ולזוג נולדו תשעה ילדים.
איפוליטו, יפול בחזית במלחמת העולם הראשונה ומנגד רוברטו יזכה בקריירה צבאית מזהירה ויתקדם עד לדרגת גנרל. (אחד מארבעה גנרלים יהודים לפני מלה”ע ה-2).
בקרב על נהר הפיאווה פיקד רוברטו על תותחי הארמיה השישית של הצבא המלכותי.
באמצעות מודיעין מדויק חשף רוברטו את השעה שבה האוסטרים עומדים לתקוף וחרף התנגדותם של עמיתיו, הוא שכנע את מפקדיו כי יש לפתוח במתקפה, בזמן שכוחות האויב מרוכזים בנקודה אחת.
הודות לכך, כרבע שעה לפני שהחלו האוסטרים לתקוף, פתחו האיטלקים בהפגזת המנע המפתיעה שהביאה לנסיגת האויב. לרוברטו הוענק צל”ש על נצחונו המבריק.
רוברטו סגרי נחשב למומחה בתחום הארטילריה והוא אחראי במידה רבה להתפתחות ושיפור היכולת הארטילרית באיטליה ומחוצה לה. הוא נטל חלק בדיונים על שביתת הנשק וקביעת הגבולות.
בנוסף, רוברטו סגרי כתב ספרי הגות צבאיים שהיו נהוגים בבתי ספר לפיקוד ומטה ברוב צבאות אירופה.
לפני מספר שנים פרסם אודותיו ההיסטוריון הצבאי אנטוניו זרקונה ספר עב כרס בשם:
Il generale Roberto Segre : come una granata spezzata nel tempo
הגנרל רוברטו סגרי : כמו רימון המתפוצץ בזמן.

 

 

ובחזרה להווה

נחזור לטקס בוייה נומנטנה 133 שנערך בדיוק בנקודה בה נורה הפגז שיביא לפריצת החומה.
בטקס נאם ורו פאציו (Vero Fazio) מפקד החטיבה הנוכחי. פאציו ציין כי המשימה אמנם הופקדה בידיו של סגרי כי היה יהודי, אלא שאמירה זאת מטעה, סגרי נבחר בעיקר בזכות כישוריו הצבאיים.
את הלוחית חשף עמנואל סגרי אמר (Emanuel Segre Amar), נשיא התנועה הציונית של פיימונטה ואחד מצאצאי המשפחה. על לוחית הזיכרון נחקק:
“לזכרו של קאפיטנו ג’אקומו סגרי שב -20 בספטמבר 1870 באש המדויקת של
של פקודיו חיילי הסוללה החמישית של גדוד התותחנים התשיעי, נפערה
הפרצה דרכה פרצו חיילי החי”ר והברסיליארי כדי להשיב את רומא לערש מולדתה”.

תמונות מן הטקס ניתן לראות באתר עיתון לה רפובליקה (לחצו על הקישור הזה: Roma La Repubblica )
 

 
ג’אקומו עשה קריירה צבאית קצרה, הוא הפך לסא”ל, אך למרבה הצער הלך לעולמו בעודו רק בן 55.
הוא נטמן בחלקה היהודית של בית העלמין בעיר הולדתו קיירי (Chieri) סמוך לטורינו בירת פיימונטה.
 

סוף דבר

למשפחת סגרי, חלק ניכר גם במאבק לתקומת ישראל.
ב -5 ביוני 1967 ביום הראשון לקרבות מלחמת ששת הימים, ביצע הטייס רס”ן דן סגרי (נינו של ג’יאקומו ונכדו של רוברטו) במהלך מבצע צבאי שלוש משימות בעורף האויב.
במשימה השלישית מטוסו נפגע מאש הנ”מ הסורי. סגרי סירב לקבל ליווי ודרש מיתר המטוסים להמשיך במשימה. סגרי אמנם צנח בשלום אך נתפס ע”י איכריים מקומיים ונרצח באכזריות.
דן היה במותו בן 28 והותיר אשה בהריון. בתו דנית הקרויה בשמו נולדה כשבעה שבועות לאחר נפילת אביה.

 

 
את סיפורה המופלא של המשפחה זכיתי לשמוע במפגש מרגש עם נינתו של ג’אקומו ונכדתו של רוברטו,
כלילה בן עמרם סגרי, אחותו היקרה של דן שתיבדל לחיים ארוכים וטובים.
 

 

בטרם אסיים מספר מילות תודה:
לדניאל סגרי (Daniel Segre) מקרמה, לומברדיה קצין במשטרת המדינה (Polizia di Stato) שסרק לי מן הארכיון את תעודת מדליית מלחמת העצמאות האיטלקית.
לכלילה המקסימה ולילדיה ד”ר רעות גורדון ועמי בן עמרם סגרי
ואחרון חביב לבנצי גורן ידידי שקישר ביננו.

מקורות נוספים
Michaelis, Meir : The Current Debate over Fascist Racial Policy
ארגון התותחנים הארצי באיטליה (Associazione Nazionale Artiglieri D’italia)
עיתון לה רפובליקה (La Repubblica)
מוקד פורטל יהודי איטליה (Il Portale dell’ebraismo italiano)
איל מסג’רו (Il Messaggero -Lo stratagemma di Porta Pia: un capitano ebreo aprì la breccia)